במחלוקת שנתגלעה בהליך בין בני זוג בבית הדין הרבני האזורי באשדוד, נקבע בהסכם הגירושין כי שלושת ילדיהם הקטינים של הצדדים יהיו במשמורת האם, והאב ישלם למזונות ילדיו, לידי האם סך של 10,000 ₪ בחודש.
לימים, האם סבלה מבעיות נפשיות, לא הייתה מסוגלת לטפל בילדים, ואלה עברו פיזית לחזקת האב ועברו להתגורר עימו מבלי שניתן פסק דין להעברת משמורת.
משרדי ייצג את האב אשר בהמלצתי הגיש תביעה להעביר את המשמורת על הילדים לחזקתו, ולבטל את חיוב המזונות שנקבעו בהסכם הגירושין.
האם טענה, כי סעיף המזונות שנקבע בהסכם הגירושין הינו הסכם ממוני רכושי שנקבע במסגרת איזון המשאבים ביניהם.
האב טען כי מדובר בהסכם מזונות לכל דבר ועניין והוא היה מחויב על פיו רק במידה והילדים היו נותרים להתגורר עם האם.
לאחר שבית הדין שמע ראיות והזמין תסקיר משירותי הרווחה, קבע בפסק דינו כי פרשנות סעיף המזונות בהסכם הינו על פי לשונו הפשוטה וקבע כי משהילדים עברו להתגורר עם האב הרי שמתבטל חיוב האב במזונותיהם.
